edna shalev

זו שאלה מצוינת, כי האמת היא שזה לא היה “החלטה אחת גדולה וברורה”, אלא יותר תהליך של התקרבות למשהו שכבר היה שם. אני אענה לך בגובה העיניים, כמו שזה באמת מרגיש מבפנים: זה לא היה רגע שבו קמתי יום אחד ואמרתי “אני יוצאת לדרך בלי לדעת לאן”. זה היה יותר מצב שבו כבר הרבה זמן הרגשתי שמשהו בחיים שלי נהיה קטן עליי. היו לי חיים מסודרים יחסית, עבודה, ניסיון, מסלול ברור. אבל בפנים התחילה להיווצר תחושה עדינה כזאת, שמשהו בי מבקש מרחב אחר. לא ידעתי להגיד בדיוק מה, רק שמה שהיה כבר לא הרגיש מספיק חי. בהתחלה...

לפני כמה ימים ישבתי עם חברה בבית קפה. סתם ישיבה כזאת של אמצע יום, לא משהו מתוכנן מדי. הזמנו קפה, דיברנו על החיים, ואז באיזשהו רגע היא אמרה לי: “אני מרגישה שאני קצת תקועה… אבל אני לא באמת תקועה. ”עצרתי רגע. כי הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. היא סיפרה שמשהו כבר לא מרגיש לה נכון כמו פעם, בעבודה, בקצב, אולי אפילו בדרך שבה היא חיה את היומיום שלה. אבל מצד שני, היא גם לא יודעת להגיד מה כן. אין לה תשובה ברורה. אין “כיוון חדש” מסודר להחזיק בו וזה מתסכל אותה. תוך כדי שהיא מדברת, קלטתי כמה פעמים הייתי...

יש לי הרגל כזה, אני יוצאת להליכות. לא כי אני ספורטיבית במיוחד, ולא כי יש לי איזה יעד או מסלול קבוע. אני פשוט הולכת. במקומות חדשים, וגם במקומות שאני כבר מכירה. שבילים, רחובות שקטים, לפעמים ליד ים, לפעמים באמצע שום מקום. עם הזמן הבנתי שההליכות האלה הן לא רק תנועה של הגוף. זה המקום שבו אני חוזרת לעצמי. ביום־יום, כמו אצל כולנו, הראש מלא. מחשבות, תכנונים, מה צריך לעשות, מה עוד לא הספקתי. אבל כשאני הולכת, משהו מתחיל להירגע. לא בבת אחת, לא בצורה מושלמת,אבל לאט לאט נהיה יותר שקט. ומתוך השקט הזה...