איך מתחילים לזוז גם כשאין וודאות?

זו שאלה מצוינת, כי האמת היא שזה לא היה “החלטה אחת גדולה וברורה”, אלא יותר תהליך של התקרבות למשהו שכבר היה שם.

אני אענה לך בגובה העיניים, כמו שזה באמת מרגיש מבפנים:

זה לא היה רגע שבו קמתי יום אחד ואמרתי “אני יוצאת לדרך בלי לדעת לאן”.

זה היה יותר מצב שבו כבר הרבה זמן הרגשתי שמשהו בחיים שלי נהיה קטן עליי.

היו לי חיים מסודרים יחסית, עבודה, ניסיון, מסלול ברור. אבל בפנים התחילה להיווצר תחושה עדינה כזאת, שמשהו בי מבקש מרחב אחר.

לא ידעתי להגיד בדיוק מה, רק שמה שהיה כבר לא הרגיש מספיק חי.

בהתחלה ניסיתי להבין את זה. לעשות “סדר”.

לשאול את עצמי מה כן מתאים לי, מה השלב הבא ההגיוני. אבל כל תשובה שהייתי מנסה לתת לעצמי הרגישה קצת מאולצת.

ובאיזשהו שלב הבנתי שאני לא באמת מצליחה “לפתור” את זה בראש.

מה שכן היה לי ברור, זה שלא טוב לי להישאר בדיוק באותו מקום עוד הרבה זמן.

אז התחלתי לעשות צעדים קטנים, לא החלטה אחת גדולה. לבדוק אפשרויות, לזוז קצת, לפתוח דלתות.

לא מתוך ודאות, אלא מתוך הקשבה למה שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו.

והאמת?

היה בזה הרבה אי־ידיעה.

הרבה רגעים של “אני לא בטוחה מה אני עושה עכשיו”, אבל לצד זה היה גם משהו אחר, תחושה פנימית שיותר קשה לי להישאר במקום מאשר ללכת אל הלא נודע.

המסע עצמו לא התחיל כי ידעתי לאן אני הולכת.

הוא התחיל כי כבר לא יכולתי להישאר במקום שבו הייתי.

והדרך, כמו שהיא עושה, התחילה ללמד אותי תוך כדי.