למה אני הולכת?

יש לי הרגל כזה, אני יוצאת להליכות.

לא כי אני ספורטיבית במיוחד, ולא כי יש לי איזה יעד או מסלול קבוע. אני פשוט הולכת.

במקומות חדשים, וגם במקומות שאני כבר מכירה.

שבילים, רחובות שקטים, לפעמים ליד ים, לפעמים באמצע שום מקום.

עם הזמן הבנתי שההליכות האלה הן לא רק תנועה של הגוף. זה המקום שבו אני חוזרת לעצמי.

ביום־יום, כמו אצל כולנו, הראש מלא. מחשבות, תכנונים, מה צריך לעשות, מה עוד לא הספקתי.

אבל כשאני הולכת, משהו מתחיל להירגע.

לא בבת אחת, לא בצורה מושלמת,אבל לאט לאט נהיה יותר שקט.

ומתוך השקט הזה מתחילים לעלות דברים אחרים.

לא “מחשבות חכמות”, אלא יותר תחושות.

משהו שמרגיש לא מדויק. משהו שמבקש שינוי. לפעמים גם משהו טוב שרוצה לגדול.

אני לא תמיד מבינה את זה תוך כדי. לפעמים רק אחרי.

אבל אני כן לומדת לסמוך על זה שמשהו קורה שם.

במהלך השנים, ובמיוחד במסעות שלי, ההליכות האלה הפכו לעוגן.

לא משנה איפה אני בעולם, אני יודעת שיש לי דרך פשוטה לחזור להקשיב לעצמי.

בלי רעש.

בלי לנסות לפתור הכול.

רק להיות רגע עם מה שיש.

והרבה פעמים, דווקא שם, מגיעה בהירות קטנה או לפחות הצעד הבא.

אם יש משהו שלמדתי מזה, זה שלא תמיד צריך “לעשות שינוי גדול”.

לפעמים מספיק לצאת להליכה.

לתת לגוף לזוז,

ולתת למה שבפנים קצת מרחב.

משם דברים כבר מתחילים להסתדר אחרת.