בין לבין,על כוס קפה

לפני כמה ימים ישבתי עם חברה בבית קפה.

סתם ישיבה כזאת של אמצע יום, לא משהו מתוכנן מדי.

הזמנו קפה, דיברנו על החיים, ואז באיזשהו רגע היא אמרה לי: “אני מרגישה שאני קצת תקועה… אבל אני לא באמת תקועה. ”עצרתי רגע. כי הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.

היא סיפרה שמשהו כבר לא מרגיש לה נכון כמו פעם, בעבודה, בקצב, אולי אפילו בדרך שבה היא חיה את היומיום שלה.

אבל מצד שני, היא גם לא יודעת להגיד מה כן.

אין לה תשובה ברורה.

אין “כיוון חדש” מסודר להחזיק בו וזה מתסכל אותה.

תוך כדי שהיא מדברת, קלטתי כמה פעמים הייתי במקום הזה בעצמי. במיוחד בתקופות של מעברים, וגם לא מעט בזמן המסעות שלי.

זה רגע מוזר כזה, כי מבחוץ הכול נראה רגיל, אבל בפנים משהו כבר השתנה.

ואז מגיע הדחף הזה להבין מהר: אוקיי, אז מה עכשיו?מה אני אמורה לעשות עם זה ?אבל האמת היא, שלא תמיד יש תשובה באותו רגע.

ואני חושבת שמה שאמרתי לה שם, בין לגימה ללגימה, היה גם תזכורת לעצמי: שזה מקום ביניים.

לא תקיעות.

משהו ישן כבר מתחיל לזוז החוצה ומשהו חדש עוד לא לגמרי נכנס.

וזה מרגיש לא נוח, אבל זה גם די הגיוני.

ישבנו שם עוד קצת, ולא “פתרנו” את זה.

לא יצאנו עם החלטה או תכנית. אבל כן היה שם איזה ריכוך.

כאילו עצם זה שיש מקום לדבר את זה, בלי למהר לסדר את זה, כבר משנה משהו.

מאז אני חושבת על זה, כמה אנחנו ממהרות לקרוא למקומות כאלה “תקיעות”, כשבעצם אולי זו פשוט תנועה שעדיין לא קיבלה צורה.